למה ”חובות-מפיצים“?

”כשעוסקים בהגנה על חירותם של אחרים, התבטלות אינה מעשה של ענוה - אלא חולשה“

בפרוייקט גנו אנו, בדרך כלל, מציעים שאנשים ישתמשו ברשיונות ”חובות מפיצים“ (Copyleft) כמו GNU GPL, במקום ברשיונות מתירניים של תוכנה חופשית שאינם מטילים ”חובות מפיצים“. איננו מתווכחים בחריפות כנגד סוגי רשיונות אחרים שכאלה – למעשה, בנסיבות מיוחדות אנו אף ממליצים עליהם – אך דווקא תומכיהם של רשיונות אלה, זיכו בעבר את הפרוייקט שלנו בקיתונות של ביקורת.

במקרה אחד, הצהיר פלוני כי השימוש שלו ברשיון BSD היה ”מעשה של ענווה“: ”איני מבקש דבר מאלה שמשתמשים בקוד שלי, אלא רק שיתנו לי קרדיט“. האם ניתן לתאר דרישה חוקית למתן קרדיט כ”ענווה“? זו שאלה מעניינת, אך עלינו לתת את הדעת על נקודה עמוקה יותר.

ענווה פירושה ויתור על האינטרס שלכם, אך אתם ומי שמשתמש בתוכנה שלכם אינכם היחידים שמושפעים מן הבחירה שלכם ברשיון תוכנה חופשית מסויים לקוד שבידיכם. למשל, מישהו שמשתמש בקוד שלך בתוך תוכנה שאינה חופשית, מנסה למנוע את חירותם של אחרים. אם תתיר לו לעשות כן, אינך מגן על חירותם של האחרים. כשזה מגיע להגנת חירותם של אחרים, התבטלות אינה מעשה של ענווה – אלא חולשה.

שחרור הקוד שלכם תחת אחד מרשיונות BSD, או רשיון מתירני אחר שאינו מסוג ”חובות מפיצים“, אינו מעשה שגוי – שכן התוכנה עדיין חופשית, ועדיין מהווה תרומה לקהילה שלנו. אבל יש בה חולשה, וברוב המקרים זו אינה הדרך הטובה ביותר להגן על זכותם של המשתמשים לשתף ולשנות תוכנה.